עד היום לא הבנתם. אולי היום תתחילו להבין. ייתכן שלא רציתם להבין, מתוך בחירה מודעת של לבחור בטוב ולסור מרע. זה לגיטימי. או שאולי הרגשתם שכבר הבנתם מספיק, כך סיפרתם לעצמכם. ואולי חלקכם יודעים כבר שלא הבנתם ודווקא רוצים להבין אך מסיבה כזו או אחרת לא מצאתם את המשאבים המתאימים. ואולי חלקכם דווכא כן מבינים דבר, אלו מביניכם אשר השקיעו את המשאבים, השקיעו באמת, חקרו, למדו, קראו, כתבו וצפו שעות על גבי שעות, האזינו לדברי המומחים, הפרופסורים והדוקטורים. ומעל הכל: אלה אשר נתנו את דעתם. אלה שחשבו. שהעיזו לחשוב. שהעיזו לדמיין, להגות ולהרהר בנושא השחור והצורח הזה, שגבולותיו כגבולות היקום עצמו: שואה.

 

האם היטבתם אי פעם לדייק ולרדת לפרטי הפרטים? זוהי שאלה יסודית, שעלי להפנות אליכם. לדוגמא, למדתם על המשלוחים בודאי. אין ספק בכך. ראיתם את הסרטים המעטים ואת התצלומים. אנשים בתחילת תהליך הגלגול מאיש, אישה, ילד, ילדה, בחור, בחורה, לדבר אחר שנקרא בשם "יהודי". "יהודיה". ראיתם אותם נדחפים את הקרונות, והאחרים, הלא יהודים, סוגרים אותם בפנים, דחוקים ודחוסים על מנעול ובריח. זה טוב ויפה. לאחר מכן לקחתם הפסקה כדי להקל קצת את העקה בלב, בגרון, בעומק הראש, בעיניים. אך האם זה מספיק? האם שאלתם את עצמכם מה אז? מה עכשיו? מה אירע בדקות שאחרי? מה אירע כעבור חצי שעה? שעה? כעבור שעתיים? כעבור חמש שעות? יממה? יומיים? חמישה ימים? שבוע? עשרה ימים?

ומה קורה עם הילד הראשון שאומר "אמא יש לי פיפי". מה מרגישה אימו הצעירה? היא אינה יודעת. האם לאמר לו שיתאפק? שעוד מעט נגיע? אף אחד בקרון אינו יודע אם הנסיעה תימשך עוד חמש דקות או עוד חמישה ימים. ואף אחד לא רוצה שישתינו לידו במקום שאין הוא יודע כמה זמן עוד יצטרך לשהות בו. 

מה עם הראשון שמשתין בלית ברירה? מה נכון יותר? לכוון אותו אל פינת הקרון, לבקש מהם לזוז מעט, למרות שאין שום מקום לזוז אליו? או פשוט לחבק אותו בעוד הוא משתין במכנסיו ובוכה? או אולי מרוב איבוד העשתונות היא גוערת בו, אולי אפילו צורחת עליו שיעצור, שיתאפק? ואיך מרגיש הילד כך? או כך? ומה אחר כך, כשלאחר השתן מגיעה גם הצואה? הצוהר הקטון כה מסורג, ולא ניתן אפילו להשליך דרכו את הגללים המתנוססים, כה מתריסים לנוכח הצפיפות והדוחק. רדיוס ריק של כמה סנטימטרים מתהווה סביבם, אך לא לזמן רב. כי כולנו מכירים את הגוף. ומה אם אלה שעדיין מתאפקים? ואילה שאפילו אינם חשים עדיין בלחץ על המעיים? המחרבנים היו מצפים למעט חמלה מחבריהם ששם, מחוץ לקרונות, עוד היו נראים, פחות או יותר, ברי דעת ושיח. חיש מהר מבינים כולם: חמלה היא קלה ופשוטה. במיוחד על בטן נינוחה, במקום בריא ונקי עבור הנפש והגוף. אך הטריות של אותה חמלה הולכת ומתפוגגת כשהאדם אינו חי כאדם. כשאין השגחה. כשהצרכים הבסיסיים ביותר: פינה לישון, קצת מים, קצת אויר, קצת אוכל, הזכות לרחוץ ידיים ופנים, הזכות לעשות את צרכיך שלא בפרהסיה, ואם בפרהסיה, לפחות בלי לגעת באף אחד, ובלי שאנשים הדחוקים אליך ימחו יקטנו, יקללו, יבכו, וגם אם היו אומרים "אין מה לעשות, זה בסדר" כל מש שעושה הצרכים מבקש בליבו באותו רגע הוא "שיתקו. אנא, שיתקו. עיזרו לי לדמיין לרגע שאתם לא קיימים. עיזרו לי לדמיין לרגע שאני עצמי לא קיים". באותם רגעים יש אשר חשים בכל ליבם ובכל מאודם כי החמלה הגדולה ביותר שמישהו יוכל לעשות עבורם הוא להרגם בשנתם, בהריגה מיומנת ובלתי מכאיבה. החמלה, כמו הבושם היוקרתי והעדין שבו התבשם הגבר בבוקר עלייתו אם הקרון, מתנדפת חיש קל אל מול האדים המהבילים,והגללים הניצבים כטוטפות, ואין עוד לאן להסיט את המבט, והמגע החושי הבלתי נמנע עם הנחיריים, והלשון, והעור, שכן הקרון כה צפוף ודחוס, ולאחר מספר שעות או מספר ימים או מה זה משנה כשאין אתה יודע כמה זמן עבר וכמה עוד יעבור, על כל פנים בנקודה זו או אחרת הבנאדם צריך לשבת ולשכב. הלא תשנא עד לב השמיים את הגברת השמנה העושה את צרכיה בדיוק על יד ראשך? גברת שבכל מצב אחר היתה מקפידה לברך אותך בחיוך נדיב ובקידת ראש עדינה ובברכת יום נהדר? וזה קורה, ואין שום דבר שתוכל לעשות. ובכל מקרה, במוקדם ובמאוחר יגיע גם תורך. גם לך יש עוד אמא, אמא יקרה כל כך, הנכונה עדיין לשאת את כל חטאיך על כתפיה. רק שאתה כבר לא ילד. ואמך אינה עוד אם צעירה. ולמרות זאת אתה תחווה את הוקרת התודה כאשר יהיה לך מישהו חומל, מישהו שאינו שופט, מושהו שאוהב ללא תנאי, מישהו שאפשר להגיד לו "אמא, יש לי קקי". מישהו שיגיד לך ברוך "לא נורא מותק, הנה תעשה כאן, ישנים עכשיו, לא ישימו לב, תעשה." ובאותו רגע אתה מבין מה ההבדל בין להיות אדם לבין להיות חיה. ואתה מבין שאתה עדיין בן אדם, כי אמא שלך אמרה, ואילו האדון שנמצא ממש על ידך, הוא כבר לא.

כך או כך, הזמן עובר וכולם עושים את צרכיהם ליד כולם, הפעוט ליד האמא, האישה ליד האם של בעלה, הסבא על יד בנותיו, וכולם חייבים לחרבן מדי פעם, כי אי אפשר לשבת שלוש יממות ברציפות, ומנסים למצוא פיסות, אפילו קטנטנות, של משהו יבש, חתיכת נייר, בד, את כרטיסי הביקור שהנוסעים הביאו עמם לנסיעה, בד, כל דבר שיפריד מעט, אפילו לרגע, בין הנפש הזכה וביו הפסולת הנוצרת ונדחסת החוצה מתוכה. 

ואפילו לא התחלנו. וזה עוד לפני שחשבנו על נושא המים. שוו בנפשיכם: הנה אם. ואין לה מים לשתות. ימים עוברים. יש לה בן בן שלוש ובת בת חמש הנעים לאחרונה בין ני מצבים בלבד של בכי ועלפון. אין מים. אין מים במשך שעה מתחילת הצימאון. אין מים במשך יום. אין מים במשך יומים. במשך ארבעה ימים. מה נותר מן הקשר שבים האם לילד? מה נותר בין הילד לאם? והצואה והשתן הולכים ומצטברים והצימאון עולה עם הסירחון. 

מתחילים להבין? מצחיק לחשוב על כך, כי אתם חושבים שכן. אבל לא. אנחנו אפילו עדיין לא התחלנו. זוהי רק הקדמה של הקדמה. רוב נוסעי הקרון (לא כולם נותרו חיים, וזה נושא בפני עצמו, לנסוע ברכבת עם גופתה ההולכת ותמעוותת של אמך, שבלילה הראשון לנסיעה עוד אמרה לך ברוך "תעשה מתוק, לא נורא". אבל נחזור עכשיו לטקסט) עוד יזכרו את הרגעים הללו בערגה אמיתית, בנוסטלגיה אמיתית, בגעגוע, ויזכרום כרגעי חסד מן המשובחים שחוו מאז שהתנפלה עליה השיאה. זמן שבו היו קרובים ליקיריהם. זמן שבו כולם היו ביחד, זמן שבו לא היה קר.

מדי פעם אני עוצר ומהרהר מה אתם חושבים. אני מניח שרובכם בסך הכל די נהנים. ומדוע לא בעצם? אם לא הייתם נהנים הרי לא הייתם קוראים. נהנים אתם אולי מחדוות הלמידה, מסיפוק יצר הסקרנות, ואולי נהנים אתם להכיר את עצמכם מחדש האנשים הומניסטים יותר, אנשים אמפתיים יותר, וגם אמיצים יותר. זה בסדר גמור. ואולי אתם קוראים לכם בתמימות, אלי נתגלגל הספר לידיכם והוא משך אתכם מסיבה כזו או אחרת. אתם רק קוראים בספר. אני הייתי שם. הייתי שם, ועכשיו אני כאן. ולא הבנתי. מעט מאוד מאוד הבנתי. ולהבין כמו שאני רוצה, אני לא אבין לעולם. אך אני מנסה ומשתדל להסביר לעצמי, להסביר לכם עד כמה שאוכל, אם אוכל. וכנראה שלא, לא אוכל. אם קראת עד כה ולא השלכת את הטסקט ורצת לחפש שיר שמח לשמוע, ממתק לאכול, אדם אוהב להתרועע עימו, הרי שאני הולך ומתרחק ממטרתי. וככל שתמשיך או תמשיכי לקרוא בהנאה, כך אמשיך אני להתרחק.