מול המראה

עוד לפני שהיא כל דבר, היא מתולתלת. לפני שהיא שמנה או רזה, גבוהה או נמוכה, עגולה או מרובעת. לפני העיניים, לפני השפתיים, לפני הצבע או האורך – היא מתולתלת. 

היא פשוט קצת ממוצעת בכל דבר אחר; היא לא שמנה ולא רזה, לא גבוהה ולא נמוכה, תבנית פנים מרובעת עם קצוות מעוגלים. עיניים- חומות. האף- קצת קטן, ותואם אל שפתיים קצת לרגל יום הנישואין השביעי שלנו חיים הזמין אותי למסעדה. כל שנה אנחנו חוגגים ומשאירים את הילדים אצל ההורים שלו שגרים  לא רחוק. בשנים הראשונות זה היה רק הילד הבכור שלנו שזכה לשלוש שנים עצמאיות עד שהסכר נפתח ובארבע השנים האחרונות נוספו אליו עוד שלוש אחיות, תודה לאל. הושיבו אותנו במרכז המסעדה ולא בפינה כמו שביקשנו, אבל המלצרית כזו מקסימה שזה  לא משנה לנו. היא מזכירה לי את הגדולה שלנו, שלמעשה נראית בדיוק כמוני כשהייתי בגילה. אני תוהה לרגע בעצם, מה לי ולה? אבל מניחה את המחשבה הזו בצד. היא ניגשת אלינו עם תפריטים וחיים מבקש מים, מהברז. נועם ההליכות שלה לא תואם את הזריזות בה המים הגיעו אלינו והיא שאלה אם נרצה גם יין. הבטתי אל חיים בכמיהה, ופתחתי את העיניים כמו שאני יודעת לעשות כשאני רוצה משהו. הצלחתי לראות כיצד הן, הבהירות, בולטות בעיניו השחורות. רגע אחד של מגע ביניהן מבקש להתארך, אך נפסק כשחיים השפיל אותן בחזרה אל התפריט וביקש כוסות יין לבן, לשנינו. חיים אוהב יין לבן כי הוא לא צובע לי את השיניים כמו יין אדום. הוא אומר שאם הייתי מתאפרת זה לא היה בולט כל כך. אבל אני מתעקשת שלא להתאפר ומוותרת על האהבה ליין האדום, כשהמלצרית הנעימה חזרה אלינו עם היין, אלי חזרה התהייה- מה לי ולה? מבעד לבגדים השחורים קשה לומר הרבה אבל נראה שהיא צעירה ממני במעט, יש לה טבעת אך לא בטוח של נישואין. היא מניחה את הכוסות בינינו ואני מביטה בידיים שלה. הנחתי את כף ידי הימנית על המפית והסכו"ם רק כדי לנסות להיווכח בדמיון או בשוני שבין שתינו. שלה קטנות מאד, ודקות. שלי ארוכות מאד, וגם דקות. הטבעת שלה בהחלט לא מצביעה על נישואין אבל זה בכלל היה מטופש לחשוב על כך מלכתחילה, כי היא לא מכוסה כלל והשיער שלה אמנם אסוף אבל טבעי, ומתולתל. נאנחתי לרגע, כי הבנתי. ידי הימנית נרעדה מעט כשניגשה לאחוז בכוס היין. גלינג לחיים' ולגימה סמלית ולאחריה ביקשתי מחיים שיזמין לי את המרק המיוחד והעיקרית הרגילה וניגשתי לשירותים, של הנכים.אני עומדת מול המראה ומנסה לזהות את עצמי. לפחות אני עוד מתעקשת שלא להתאפר, חשבתי. זו נחמה גדולה שגם מאפשרת לי להזמין בשמחה את הדמעות שכבר מראות את אותותיהן כי העיניים והפנים שלי התחילו מיד להאדים.

אני מסירה את העגילים שלי שפתאום הרגישו כבדים מדי. חבל. רציתי להיות איתם כי חיים קנה לי אותם בדיוק ביום הנישואין לפני שנה ולא היו לי מספיק הזדמנויות לענוד אותם. מסכנות האזניים, חשבתי. לא עומדות בעול הזה והתנוך הכפיל את עצמו מאז שאמא של חיים הדגישה שדווקא עגילים גדולים מאד מחמיאים לפנים הקטנות שלי, ומוסיפים לי נוכחות שמגיעה לי. פעם לא היתה חסרה לי נוכחות, כי עוד לפני שהייתי כל דבר אחר- הייתי מתולתלת. לפני שהייתי שמנה או רזה, גבוהה או נמוכה, עגולה או מרובעת. לפני העיניים, לפני השפתיים, לפני הצבע או האורך- הייתי מתולתלת. הייתי פשוט קצת ממוצעת בכל דבר אחר; לא שמנה ולא רזה, לא גבוהה ולא נמוכה, תבנית פנים קצת מרובעת עם קצוות מעוגלים. עיניים- חומות. האף- קצת קטן, ותואם אל שפתיים קצת קטנות שביחד אני משפשפת מעט את התנוך שכואב לי, מגרדת מאחורי האזן, וחוזרת אל התנוך כאילו זה איזה כישוף שיעזור לי. אני מחייכת מהמחשבה ואז חושפת לעצמי שיניים, לרגע, ומדמיינת אותן אדומות מיין. סדרה של תמונות עכשיו רצה לי בראש- מה לי ולהן? אני מזהה את עצמי יותר כשאני מסתכלת בבנות שלי, ואפילו המלצרית דומה לי יותר ממני. אני מסתכלת בשעון כדי לוודא שאיני מאריכה יתר על המידה אבל ברור לי שאשתהה עוד רגע. אותה מלצרית חוזרת לי אל המחשבה ומעודדת אותי לערוך לעצמי תרגיל קטן. אני מסירה את השיער ומחזיקה אותו ביד. אני עומדת קירחת במראה אבל מרגישה שזה בסדר משום שזו התחלה טובה לאפשר לי להשלים את החסר לבד. שיערה של המלצרית אסוף גבוה, ואני מפזרת אותו עד שהוא מגיע לי אל הכתפיים. אחר כך אני נעזרת בחלק מהתמונות שרצו לי בראש ובוחרת להדביק אלי את שיערה של בתי הבכורה בת הארבע, בקבוקי זהב של מלאכית קטנה. אחר כך עולה בי תמונה שלי מגיל 9, כאשר אמא שלי ניסתה להכניע את השיער שלי בידי מסרק אך הוא כשל ונשבר. נשלחתי לבד להתמודד עם הקשרים ובכוונה ניפחתי אותו פי אלף. דווקא יפה לי ככה עכשיו. אמא צחקה נורא, כעסה ובכתה יחד. עשר שנים אחר כך עולה בי תמונת מלחמה אחרת. בוקר אחרי הצעת הנישואין התגנבתי מוקדם אל החדר של ההורים ולקחתי את הפאה של אמא. 

היא תפסה אותי כשישבתי בוכייה מול המראה עם הפאה שיושבת על השיער אבל לא עולה לי על הראש. אמא חיבקה אותי והסבירה לי שיכול להיות שבגלל איך שהוא, אצטרך לספר אותו. היא הסירה ממני את הפאה ונשקה לראשי, אבל כרגע אני נותרת ברגע ההוא, רגע לפני הכניעה, בו הפאה עדיין יושבת על השיער שלי. הפעם לא ניצחנו ואת התספורת עצמה אני לא ממש זוכרת כי התעלפתי. אני מסתכלת על הפאה שיושבת לי על אגרוף היד הקפוץ, ועכשיו מדמיינת לה פרצופים אחרים. אני מדביקה אליה את הפנים המשפחתיות של אמא שלי, אחיותיה ואחיותיי. אני מכריחה עכשיו גם את אבא שלי ללבוש אותה ולהצטרף כשווה לשורת המשפחה. את הרב אני צריכה ממש לגרור והוא קצת יורק ומקלל אותי בדרך אבל לבסוף אני מכניעה אותו והיא יושבת עליו בְדִיוּק מרשים ובצבע של הפאות שלו. אני עומדת כך רגע ואז סוטרת לו. הוא נופל וחיים מחליף אותו. הוא מביט בי בעיניים השחורות שלו וזורק אותי למחשבות על הילדים, מה שגורם לי לעצום את העיניים חזק חזק כדי לסלק את המחשבה ולתת להם עוד כמה שנים טובות של האגרוף לאט לאט חזר לעצמו אבל ביני לבינו פתאום הגיחה המלצרית. טיפשות שלא נעלתי את הדלת! היא הביטה בי בפליאה נבוכה וסקרנית אך עוד לפני שהספיקה להתנצל על שנכנסה והפריעה ניגשתי אליה, אחזתי בידה והודיתי לה 'תודה, תודה לך, תודה'. קטנות שביחד מותירים הרבה מקום ללחיים, עטופות בזר של תלתלים. כשאני איתו. מותירים הרבה מקום ללחיים, עטופות בזר של תלתלים. תום ושקט. אני מדמיינת את המלצרית, ומקנאה, כי עליה הפאה יפה יותר. החזרתי את הפאה למקומה ויצאתי בחזרה אל השולחן. יופי, עדיין לא הגישו את המרק.