"סיפור מתחיל בפער" - ז'אן פול סארטר

 

בוא נתחיל בתרגיל מחשבתי. נסו לחשוב על הרגעים בהם אמרתם לחבר את המילים הבאות: "שמע סיפור!".

לאחר שנזכרתם ברגע כזה, נסו לחשוב מה הפך את אותו מאורע לסיפור.

​

החיים מלאים במאורעות שאינם "סיפוריים". הנה למשל "סיפור" שסביר להניח שלא תספרו:

"קמתי היום בבוקר עם הצלצול של השעון המעורר שלי. כוונתי אותו לשמונה והתעוררתי בשמונה. דידיתי לכיוון השירותים ושם צחצחתי שיניים, התגלחתי, הסתרקתי, התאפרתי. כל זה לקח עשר דקות. לאחר מכן הסרתי את הפיז'מה והתלבשתי. אחרי שהייתי מוכנה הלכתי למטבח והכנתי לי ארוחת בוקר. אחרי שהיא היתה מוכנה אכלתי. לאחר שסיימתי לאכול ארזתי לי את ארוחת הצהריים בקופת פלסטיק, הכנסתי אותה לתוך התיק, זרקתי עוד מבט במראה לפני שאני יוצאת, ואז טרקתי את הדלת ופסעתי בכיוון הרכב. השעה היתה תשע בבוקר. נסעתי לעבודה. ציפיתי להגיע בתשע שלושים וחמש ואכן בתשע שלושים וחמש הגעתי. לא עשיתי שום דבר מעניין כל היום בעבודה. שגרה. הכל רגיל. בחמש יצאתי מהעבודה חזרה. כרגיל נתקעתי בפקקים. בשש הגעתי הביתה. התקלחתי. אחרי זה הכנתי לעצמי ארוחת ערב. אחרי זה אכלתי אותה. עליתי למעלה לחדר השינה, הסרתי את האיפור ואת הבגדים החלפתי לפיז'מה. השתרעתי במיטה. חברה צלצלה וקצת פטפטנו. אחרי שסיימנו לפטפט הדלקתי את הטלוויזיה. צפיתי באיזו תכנית טבע לא מעניינת, עד שנרדמתי."

 

הסיבה שככל הנראה לא תספרו את הסיפור הזה (או שאנשים לא ימצאו אותו מעניין) היא כי למרות שקרו הרבה דברים באותו יום, לא קרה שם בעצם שום דבר. שום דבר מיוחד, מעניין, בלתי שגרתי, מותח. במלים אחרות: שיווי המשקל ההרמוני שלכם נותר כפי שהיה, ולא התרחש שום פער בין הציפיה שלכם (ושל הקורא) לבין המציאות. המציאות צייתה לציפיה באופן מלא.

למעשה, אם כן מצאתם את האפיזודה שנכתבה למעלה מעניינת, זה קרה משום שציפיתם לאירוע כלשהו שיפר את השגרתיות שלה. זה יכול להיות כל דבר, גדול כקטן, פנימי או חיצוני או שניהם יחדיו: תאונה שהתרחשה בכביש בדרך, שיחת טלפון לא צפויה, הודעת פיטורים שקיבלתם בעבודה, גילוי חדש ולא שגרתי, מחשבה שעלתה פתאום לגבי חוסר התכלית של הקיום וכן הלאה.

 

אבל אם אותה אפיזודה היתה ממשיכה לאורך כמה עמודים, אני מניח שגם הסבלנים שבקוראים שבכם היו מאבדים בה עניין. כאן אנו מגיעים לעיקרון הראשון של הסיפור:

 

סיפור נוצר במקום שבו יש פער בין הציפיה לבין ההתגשמות שלה, כאשר היא פוגשת את המציאות.

​

אם הציפיות שלכם מהמציאות (ככותבים או כקוראים) זהות בדיוק לתוצאות המציאות, סביר להניח שלא ספרתם סיפור. או לפחות לא כזה שמישהו יתעניין בו.

לאלמנט זה נוצרו הרבה מונחים במהלך המחשבה האנושית על סיפורים: "הפרה של שיויי המשקל", "יציאה מהרמוניה", "הפרת האיזון", "פער" – כולם מונחים שאומרים את אותו הדבר: משהו חדש קרה, משהו שהפר את השגרה, אירוע שהוציא אתכם מן "האוטומטיות" שבה אתם עושים כבר רבות מן הפעולות שלכם, משהו לא צפוי שהפתיע אתכם ואילץ אתכם להגיב אליו באופן שאינו אוטומטי וחסר מחשבה.

גורם זה של פער, הפרה של שיווי המשקל, תוכלו למצוא לכל אורך ההיסטוריה של הסיפור, בין אם מדובר בסיפור המסופר סביב מדורת השבט, בספרות הכתובה או "בחיים עצמם" (שהרי החיים משמשים השראה לספרות, וכל קיום אנושי הוא סיפור):

הלנה חיה עם בעלה מנלאוס עד שיום אחד פאריס חוטף אותה לטרויה וגורם ליוונים להתאגד ולצאת למלחמה על מנת להשיבה הביתה - זה הפער שמניע את האיליאדה של הומרוס.

יונה חי לו בשופי עד שאלוהים ביקש ממנו להתנבא בניגוד לרצונו בפני אנשי נינוה; את הסיפור של איוב לא היינו מספרים לולא אותה התערבות של אלוהים והשטן ששינתה את חייו; סטיפן דדאלוס ב"דיוקן האמן כאיש צעיר" לג'ויס לא היה מסופר לולא אותם חוסר נחת וחיפוש אחר יעוד שמאפיינים את דמותו של סטיפן.

לעתים מדובר במאורע חיצוני שמפר את שיווי המשקל (כמו בדוגמה של האיליאדה), ולעתים מדובר במתח פנימי (כמו אצל סטיפן בדיוקן האמן, ולמעשה בחלק גדול של הספרות המודרנית); לעתים מדובר בקונפליקט ברור (אנטיגונה רוצה לקבור את אחיה לפי חוקי הדת. קריאון מסרב), ולעתים מדובר בחוסר נחת וחיפוש אמורפי של הדמות הגיבורה (אסטרגון וולדימיר במחכים לגודו של בקט, פרננדו פסואה ב"ספר אי-הנחת"); לעתים נפתח הסיפור בתיאור של המצב בזמן שיווי המשקל ואז מפר אותו ( כמו אצל איוב), לפעמים הוא פותח בדיוק במאורע שהפר את האיזון (כמו למשל במשפט הפתיחה מתוך ה"גלגול" לקפקא: "בוקר אחד, כשהקיץ סמסא מתוך חלומות טרופים, ראה את עצמו והנה נהפך במיטתו לשרץ ענקי"), ולעתים חוסר האיזון התרחש עוד לפני פתיחת הסיפור (כמו אצל בקט ופסואה).

כך או כך או כך, בכל המקרים מה שמוליד את הסיפור, דוחף ומניע אותו, הוא אותה הפרה של שיווי המשקל, פער בין ציפיה לתוצאה, בין מחשבה למציאות. 

 

אפשר לנסח גם וארייציה על העיקרון הראשון. היא דומה לו, לעתים זהה, אבל בכל זאת קיים הבדל כלשהו:

​

סיפור נולד בפער שבין רצוי למצוי.

 

זהו עיקרון יותר מקיף מהעיקרון הראשון. לעתים הציפיות שלנו מהמציאות זהות למציאות, והפער אינו בין ציפיה להתגשמות, אלא בין מה שהדמות הגיבורה רוצה, או מייחלת לו בסתר ליבה, לבין מה שקורה בפועל. למעשה, זו גרסה מורחבת של העיקרון הראשון, משום שעדיין קיים פער בין הציפיה לתוצאה, אלא שבמקרה זה הפער לא מתממש, אלא נותר כאפשרות בתודעתה של הדמות הגיבורה ו/או בתודעתו של הקורא*.

סיפור אם כך מכיל בתוכו את האפשרות של שינוי. לעתים האפשרות הזו מתממשת ולעתים לא. לעתים השינוי הוא לחיוב ולעתים לשלילה. אולם בכל סיפור בעל עלילה קיימת אפשרות, גם אם קלושה, לשינוי בחייו או מצב תודעתו של הגיבור.

 

שאלה:

אמרת 'בכל סיפור בעל עלילה'. למה הכוונה?  

​

תשובה:

הסיפור בתבניתו הקלאסית בנוי מעלילות. הגדרתה של עלילה היא: סדרת מאורעות המאפשרות שינוי בחייה של דמות. אולם עם עלייתה של המודרנה התפתחו גם צורות אחרות של סיפורים, שקודם לכן כמעט ולא היו קיימים. מדובר בסיפורים נטולי עלילה, או סיפור בצורת "אנטי עלילה" כפי שהוא מכונה פעמים רבות. כך למשל הספר "הבז" של ג'. א. בייקר, או סיפורו של יואל הופמן "בין הרים ובין סלעים טסה הרכבת", או סרטו של טרנס מאליק "עץ החיים"**. אין ב"סיפורים" אלו שום ניסיון להעביר איזו עלילה כסדרת מאורעות קוהרנטית המאפשרת שינוי או התפתחות אצל דמות גיבור, אלא מדובר יותר בסוגה (ז'אנר) פואטית הקרובה לשירה (הבז, עץ החיים) או לרעיון ומשנה פילוסופים (יואל הופמן).

 

שאלה:

שמת את ההגדרה "סיפורים" במרכאות. גם אמרת ש"סיפורים" אלו קרובים לשירה או לפילוסופיה. מדוע אם כן להגדיר אותם כ"סיפור"?

​

תשובה:

התשובה לקושיה זו אינה פשוטה, ויתכן שאינה מספקת. ראשית נציין כי הגדרות כוללניות הן תמיד בעייתיות, משום שתמיד ניתן למצוא יוצאים מן הכלל, במיוחד בתקופה שבה סוגות מתערבבות אחת עם השניה, וחזונות אמנותיים רבים מבקשים דוקא לערער על המסגרות וההגדרות הרגילות של מדיום אמנותי זה או אחר.. בתשובה ישירה לשאלה נאמר כי כשם שדוד אבידן ציין בשירו "מזשיר" את הרעיון ששיר הופך לשיר כאשר אני מתייחס אליו כשיר***, ולא בשל אי אלו תכונות מהותיות הקבועות במהותו של מדיום זה, כך נכון גם לגבי כל מדיום אחר (אם כי הסיפור הוא על פי רוב שמרני יותר מהשיר, ולכן נמצא במדיום זה פחות חריגים) – גם סיפור נחשב לפעמים סיפור לפי בחירה לסווגו כך, בחירה שלעתים יכולה להיראות מעט שרירותית. ****

והערה כללית יותר: במדריך הכתיבה אנו מבקשים לבחון את עולם הסיפור על כל תצורותיו ומאפייניו. כיוון שעדיין 99.9 אחוז מהסיפורים אכן נולדים מתוך אותם העקרונות שמנינו למעלה, נתמקד בהם. אולם תמיד נותיר מקום לדיון גם בכאלו שחורגים מעקרונות אלו.

 

תרגיל בית:

בעקבות הדיון שלנו, קחו כעת שלושה סיפורים שאתם מכירים היטב, ונסו לאתר בהם את האלמנטים הבאים:

• האם אתם מוצאים בסיפור פער בין הרצוי למצוי, או בין ציפיה לתוצאה?

• האם תוכלו להצביע על מאורע כלשהו (פנימי או חיצוני) שהפר את שיווי המשקל בחייה של הדמות?

• כיצד אופיין שיווי המשקל, ומה יגרום לדמות הגיבורה להשיב אותו לחייה? נסו להשיב על השאלה הבאה: מה רוצה דמות הגיבור בסיפור שבחרתם?

• אם לא הצלחתם לתאר אלמנטים אלו, רשמו זאת לעצמכם. סברי להניח שככל שתצברו יותר ידע וניסיון תוכלו לאתר אותם, אבל יתכן גם שבחרתם יצירה שאינה עונה בדיוק על העקרונות הללו (וזה גם חשוב עבורנו וישמש אותנו בעתיד)

​

שתי הערות כלליות:

• במדריך מדי פעם נשתמש במונח "פער" ולעתים ב"שיווי משקל" (או הפרה של שיווי המשקל). שני מונחים אלו מתכוונים לאותו דבר.

• חלק חשוב והכרחי בלימוד הוא לראות כיצד באים לידי ביטוי העקרונות עליהם אנו מדברים בסיפורים. מעתה אני ממליץ לכם לבחון כל סיפור שתקרו או תצפו בו בעיניים "מקצועיות", הווה אומר – לבחון את העקרונות שנלמד במדריך באופן אנליטי. ככל שתתרגלו ותכירו את האופנים בהם מיושמים עקרונות אלו, כך תתרם היצירה האישית שלכם. 

 

בהצלחה! ולהתראות בשיעור הבא של המדריך

​

רוצה לקבל משוב על תרגיל הבית?

לשם כך - יש להכנס ללינק המצורף

​

 

____________________________________________________________________________________________

​

 

* על כך נרחיב בהמשך, כאשר נדבר על נקודות מבט.

​

** סרטים ומחזות הם סיפורים לכל דבר כאשר ההבדל בינם לבין פרוזה הוא רק אופן העברת הסיפור.

​

*** "שִׁיר הוּא דָּבָר/ שֶׁאֲנִי קוֹבֵעַ שֶׁהוּא שִׁיר / לְאַחַר שֶׁאֲנִי כּוֹתֵב אוֹתוֹ / כְּשִׁיר אוֹ כְּלאשִׁיר / אֲבָל מְפַרְסֵם אוֹתוֹ כְּשִׁיר // וְעַכְשָׁו תִּקְבְּעוּ מֵחָדָשׁ מַזֶּשִׁיר" – דוד אבידן, "מזשיר".

​

**** יש הטוענים שגם בסיפורים החריגים שציינתי למעלה עדיין ניתן לאתר אי נחת כלשהי אצל דמות הגיבור. יתכן, למרות שיתכן גם שזו השלכה של הציפיות שלנו כקוראים בעומדנו מול טקסט המוגדר סיפור.