ההקדשה  - תרגיל בקונפליקט דמות

​

היא יורדת מהאוטובוס, הולכת באיטיות מטרים ספורים ונעמדת מול חלון הראווה של חנות הספרים "שלה". היא אוהבת את החנות הזו, תמיד אפשר למצוא כאן משהו מעניין, המוכרים אדיבים והמצאי מגוון. בקיצור, חנות לעניין. זו כבר הפעם השלישית שהיא עוברת כאן השבוע. חשבה שהיא יודעת מה מתאים, בכל זאת פעמיים עברה ולא נכנסה, פתאום לא הייתה בטוחה שזה מה שהיא רוצה לתת לו. הם דיברו אמש, קבעו להיפגש הערב. היא יודעת שזו ההזדמנות האחרונה לקנות את הספר. שוב מנקר החשש הזה, שהוא לא יעריך, שלא יאהב, שלא יבין את המחווה. בסוף היא מחליטה לקנות, שיהיה לה – אולי תתחרט ולא תתן לו, לפחות תהיה לה האפשרות לתת. המוכר עטף את הספר בנייר אריזה צבעוני לפני שהספיקה להגיד לו שלא צריך, הרי היא רוצה לכתוב הקדשה, איך תכתוב אם הספר ארוז? מניחה את הספר הארוז בתיקה ויוצאת מהחנות בצעד מהיר.

היא מגיעה הביתה, פותחת הדלת בתנופה, מניחה את התיק ונכנסת למטבח. מכינה סלט ירוק, מחממת את התבשיל מאתמול, מארגנת את השולחן, מתיישבת ואוכלת באדישות, למרות שהתבשיל השביח והיום הוא כאילו טעים יותר. היא חושבת על הספר, על הפעם הראשונה שקראה אותו, היא חושבת על הבחור, היא חושבת על ההקדשה שרצתה לכתוב לו ועכשיו לא תכתוב כי הספר ארוז כל כך יפה ומקצועי שממש חבל לה לפתוח את זה – היא רק תהרוס אם תנסה. חבל, היא נזכרת שהיו לה כמה מחשבות מעניינות, כמה רעיונות מעולים להקדשה, משפטים מבריקים שאהבה, כרגע היא לא זוכרת אף אחד מהם. מנסה להיזכר, מה בעצם רצתה לכתוב לו? חבל שלא כתבה מייד כשחשבה על כך, עכשיו אין לה שום רעיון בכלל וכבר אין זמן. היא רוצה להספיק להתקלח לפני שתצא מהבית.

בהחלטה פתאומית, היא מוציאה את אריזת המתנה מהתיק, מתיישבת בכוונה רבה ליד שולחן האוכל ופותחת את האריזה בזהירות, בחרדת קודש ממש, כאילו שאם ייקרע הנייר, זה יהיה אסון. היא מחליקה את הקפלים, כמו מגהצת את הנייר ומניחה אותו בזהירות בצד. היא פותחת את הספר ולוקחת עט כחול. אוחזת בעט מעל עמוד השער, מוחה ריק ותנועותיה קופאות, היא נשארת כך, בלי לזוז, מחכה למחשבה שתצוץ ותגאל אותה. כעבור זמן קצר, היא מניחה את העט, קמה והולכת אל הכוננית, לוקחת נייר ומתיישבת. אוחזת בעט שוב, מניחה אותו על הדף שלקחה וכתם כחול מתפשט שם אחרי כמה שניות ללא תזוזה. היא מזיזה את היד מעט וכותבת את שמו, אחר כך, במשך דקות ארוכות היא כותבת ומוחקת ושוב כותבת ושוב מוחקת. קמה, הולכת למטבח וחוזרת עם כוס תה, בעדינות, היא מזיזה את הספר ואת נייר האריזה ומתיישבת לשתות. מפעם לפעם היא נעצרת, אוחזת בעט וכותבת או מוחקת כמה מילים על הנייר שכבר נראה יותר כחול מלבן. עכשיו היא קוראת את כל מה שכתבה. פיה מתעקם במיאוס, היא מועכת את הדף לכדור לא סימטרי ומעיפה אותו לכיוון המטבח. תנועותיה מזכירות תנועת כדורסלן הקולע לסל, אבל אין סל ואין פח, אפילו אל הכיור לא הגיעה. דווקא הייתי שחקנית די טובה בתיכון, היא חושבת במרירות. הנייר המעוך פוגע ברצפת המטבח ונשאר שם. קמה, לוקחת דף חדש ומתיישבת לגמור את התה. מתבוננת בדף הנקי, פתאום מתחילה לכתוב במרץ, מחיקות מעטות, מילים מסתדרות, היא מסמנת חיצים על הדף, קווי מתאר לתכניות של סדר חדש, להעביר קדימה או אחורה פסקה, משפט או מילה. מתמתחת וקוראת את הכל. שוב עוטה את הבעת המיאוס הזו, שוב הנייר נמעך לכדור ומושלך הרחק. נייר חדש מונח לפניה. היא כותבת כמה מילים, רשימה, ממספרת את המילים ברשימה שלה ומתבוננת בהן זמן רב. גבותיה מתרוממות כאילו היא מופתעת ממה שקראה זה עתה.

קמה, יוצאת אל המרפסת, נוגעת באדמה שבעציץ הגדול, יבש לגמרי. נכנסת למטבח, ממלאת קנקן מים, יוצאת למרפסת ומשקה את העציץ, חוזרת על כך חמש פעמים עד ששלושת העציצים שעדיין חיים קיבלו את כל המים שהם צריכים. בחיוך של שביעות רצון, כאילו הצילה עכשיו יער גשם מכליה איומה, מתיישבת מול הרשימה שהכינה. קוראת אותה וממספרת מחדש את המילים. מוחקת שתיים כותבת ארבע אחרות וקוראת שוב. לוקחת את הספר קוראת את הכתוב על גבו, מחייכת ופותחת אותו ומרפרפת מעט. רושמת משהו על הנייר לצד הרשימה שלה. היא יודעת שהעיסוק שלה בהקדשה מגוחך, לגמרי מוגזם וחסר כל פרופורציה, בכל זאת חשה שהפעם זה עניין חשוב ושאסור לה לכתוב כהרגלה סתם משהו משעשע ולא מחייב. סוגרת את הספר, מניחה אותו בצד ולוקחת נייר חדש. הרשימה שלה מצד שמאל והנייר החדש מצד ימין. היא מתחילה לכתוב ממש בפינה הימנית העליונה של הדף החדש, כמעט בלי שוליים. היא מתבוננת מפעם לפעם ברשימה שלה. מסמנת וי קטן ליד מילים או משפטים. אחרי דקות ארוכות, היא קוראת הכל, יש שם בסך הכל שלוש שורות.

זה לא רע, היא חושבת לעצמה, אמנם לא יצירת מופת, אבל בהיר וקולע. צריך רק להחליט איך לכתוב את זה, האם לחלק השורות, כאילו שזה שיר, או לכתוב ברצף? אולי לפתל את הטקסט לאורך קו דמיוני, כמו זה שהספר מצייר כל כך יפה, ואולי פשוט לחלק לשורות שוות אורך? צריך לנסות, לראות איך זה נראה, היא מחליטה לבדוק על גבי נייר בגודל אמיתי, כזה של עמוד בספר. היא קמה ולוקחת נייר חדש. מניחה אותו על הספר ומקפלת את שוליו, כאילו החליטה לעטוף את הספר הזה בנייר כתיבה לבן. הקיפולים מסמנים את גודל העמוד, היא מוציאה מהמגירה מספריים וגוזרת את שולי הדף המקופלים. מניחה את המלבן שנוצר על גבי הספר, מתקנת מעט את האורך, כך שיתאים בדיוק לגודל הספר. לוקחת את הדף הגזור, מניחה אותו לפניה, מתבוננת במה שכתבה ומנסה להעתיק אל הדף שגזרה. מתבוננת בדף רגע, זה לא זה, היא חושבת והולכת למטבח וחוזרת עם כוס תה חדשה.

שוב פותחת את המגרה, מחטטת מעט, מוצאת שם כרטיס יפה, נזכרת שקנתה אותו בטיול בבלגיה, פשוט כי היה כזה מקסים, לא ידעה אז למה ישמש. מתיישבת, פותחת אותו ומעתיקה לתוכו את מה שכתבה על הנייר הגזור, הפעם בפורמט של שיר. מסיימת את התה שכבר הספיק להתקרר בלגימה אחת. קמה, לוקחת את הכרטיס, מתבוננת בו ומעווה את פניה. חבל, הכרטיס נהרס, היא חושבת. מקפלת את הכרטיס, ומכניסה אותו כאילו היה סימניה בין הכריכה לעמודי הספר. משאירה על השולחן את הספר עם כרטיס הברכה בתוכו, את גזירי הנייר, המספריים, דפי הטיוטא והעט, והולכת להתקלח.

***