רק האבק ליווה אותי -  סיפור המבוסס על עיבוד לשירה של דליה רביקוביץ'

תאר לך: ילדה קטנה עם תלתלים פרועים וחיוך עצוב.

הייתי מסתכלת באימי המתארגנת מול המראה לפני יציאתה לעבודה, מסתכלת ושותקת. אמי הייתה מזמזמת לעצמה, כל פעם מנגינה אחרת, תמיד מנגינה עליזה.

התארגנותה הסתיימה במשק שפתיה זו בזו כשהאודם שבהן זוהר. היא הייתה מחייכת לעצמה בראי, נוטלת תיקה ואז מתכופפת אליי ואומרת: 'תהיי טובה', פורעת ביד אחת את תלתלי ומשאירה לי את הד עקביה.

ואני הייתי טובה, התאמצתי בכל כוחי להיות טובה, לא להתלונן, לא להסתבך, לשאת חן.

הייתי מורחת לי פרוסת לחם, בוחרת בגד מהארון ויוצאת לבית הספר, שם הייתי מעבירה את היום בעיקר בהתבוננות, מידי פעם בהקשבה. להצביע לא העזתי, להפריע לא חשבתי בכלל, לפעמים הייתה המורה מעירה אותי מחלומותיי בהקיץ.

בסוף יום הלימודים הייתי יוצאת לאִטי, מתבוננת בהורים שהגיעו לאסוף את ילדיהם.

לבד הייתי צועד לביתי ומחממת לעצמי ארוחה קפואה, מדליקה את הטלוויזיה ואוכלת מולה.

בימים של חורף לא יצאתי את הבית עד שהייתה מגיעה בשעת ערב מאוחרת.

הייתי מספיקה לסדר את הבית ולצפות בכל מה שהיה לערוצים להציע.

בימים של קיץ אהבתי לצאת לחורשה שהייתה לא רחוק מביתנו, שם הייתי אוספת אוצרות מעניינים, מתבוננת בעצים, בציפורים ובחרקים. שם, לרגע הייתי במציאות אחרת.

כשהייתה מגיעה, הייתה קורסת על הספה, מרימה רגליה על השולחן ונאנחת, מספרת על היום המעייף שעבר עליה.

הייתי מוזגת לה לשתות, חולצת נעליה, ולפעמים כשביקשה, גם מעסה כפות רגליה. 

היא הייתה מביאה לי ארוחת ערב מהעבודה, הייתי אוכלת, ישובה לידה על הספה.

אחר כך הייתי צריכה ללכת כבר לישון.

היא לא הייתה קמה ללוות אותי לחדרי, רק אומרת לי: 'עכשיו תשני קטנה, שיהיה לך כוח'.