אוברבוקינג. 

הוא נראה כמו ניצב בסרט. אין דבר בהופעתו החיצונית שיגרום לכם להביט בו שנית. גבר אסייתי מבוגר בשדה תעופה הומה. משקלו מעיד כי חיי במערב וקלקל את התזונה המאוזנת מבית אמא באוכל מהיר שבינו לבין אוכל סיני אין דבר פרט לצ'ופסטיקס. סוודר אפור, לא אופנתי ולא בדיוק במידה, מכנס שחור, נעליים שלא ברור מי קונה, שמשדרות: אופנה לא מעניינת אותי ואני קונה רק בסייל ואם זה שחור זה וודאי מתאים לכל הופעה. הוא ניקה בקצה חולצתו משקפי ראייה, רגילות למראה. בדרך מהדיוטי אל הגייט הוא גרר אחריו תיק בגודל אופטימלי, קטן מספיק בשביל שלא יצטרך לשלוח אותו ולשלם תשלום נוסף עבור מטען. אך לא צריך להביט בתיק שלו בשביל לדעת, הוא לא נוסע לחופשה. הבעת פניו משדרת חוסר נוחות ומטרד, מי אוהב טיסות? הוא יושב בשקט בטרמינל ומעיין בעיתון בשעה שהוא ממתין שיקראו לו לעלות לטיסה. הוא מושך את תרמילו המתגלגל קרוב יותר אליו כדיי שהרכב שמנקה את הרצפה יוכל לעבור בלי מפריע, נראה ששניהם תמיד שם, חלק משדה התעופה, כאילו הוא לא טס לשום מקום, תמיד שם בB8. הוא מביט מדיי פעם בשעונו, וכשהדיילת קוראת לנוסעי טיסה 689 הוא נעמד וממהר לתפוס את מקומו בתור, עם דרכונו השלוף, כרטיס הטיסה מבצבץ ממנו. בתור הוא עומד בסבלנות, כשילדים קטנים מתרוצצים ובמשחקם מתנגשים בתיק שלו, הוא לא מזעיף פנים אך גם לא מחייך. הוא לוקח נשימה עמוקה לפני שהוא עולה למטוס, הוא לא אוהב טיסות, מי אוהב? עובר בזהירות במעבר, חולף על פני מחלקת עסקים ומהרהר כמו תמיד אם היה יכול להרשות לעצמו, האם היה טס ביזנס? ואיך היה מרגיש עם זה שכולם רואים אותו יושב שם בנוח. ואז אמר לעצמו, כמו תמיד, זה בכלל לא נראה הרבה יותר נוח. הוא מחכה בסבלנות כשאמא לחמישה מעמיסה תיקים בתא העליון ומעכבת את כולם, שוב, הוא לא מחייך אליה חיוך מרגיע אלא רק ממתין בסבלנות, וסבלנותו מאיצה אותה לדחוף כמה זאטוטים שיפנו את המעבר. "סאלי, תוכלי להתחלף עם אחיך מאוחר יותר. תעשו תורות. ג'ושוע, תעזוב את זה תכף ומיד!". הוא מתיישב ב 75C ,תמיד מעבר ולא חלון. בודק מיילים בפעם האחרונה לפני שמכבה את הפלאפון ומכניס אותו לתיק. ____ נראה היה כי הדיילת החייכנית מאבדת את סבלנותה, שערות סוררות יצאו מתסרוקתה המוקפדת. "מר זאנג, אני מבקשת ממך לשתף פעולה" הטיחה בו, אך הוא לא הביט בה, ידיו מסוכלות ועיניו נעוצות במושב שלפניו. מבטה התרוצץ ימינה ושמאלה, מחפש ישועה. "מר זאנג, אני מתנצלת שוב, אך עליך לפנות את המושב שלך. זאת מדיניות החברה ואתה תפוצה על כך בכרטיס טיסה. עכשיו בבקשה ממך תתלווה אליי". הוא לא מצמץ, כאילו דיברה אליו בשפה זרה. דייל בכיר צעד לעברה בארשת חשיבות וניסיון. בדרך כלל הייתה מביטה בו בקנאה כשהוא זוכה לעבור עם עגלת הדיוטי-פרי עליה עושה אחוזים יפים, בשעה שהיא מסדרת כוסות חד פעמיות בעגלת השתייה- עליה רק מקבלים כאב ראש. אך הפעם העבירה לו את האחריות בחפץ לב. "מר זאנג, זו מדיניות החברה, האפשרות לפנות נוסע בשל 'אוברבוקינג' מופיעה בחוזה עליו חתמת בעת הרכישה. אם לא תתלווה אלינו עכשיו באופן שקט נאלץ לקרוא לאבטחה שתפנה אותך בכוח". אמר הדייל בטון סמכותי, כשהוא מקפיד לשמור על קור רוח ולא להצליב מבט עם אף נוסע, כאילו מדובר במשחק ספורטיבי כלשהו בו יש שתי קבוצות- דיילים ונוסעים. "מר זאנג, אתה מבין את מה שאמרתי?" "מר זאנג?" מר זאנג מצמץ בעיניו, פתח את השולחן הקטן שעל גב הכיסא שמולו, שילב את אצבעותיו והניח אותן על השולחן דמוי המדף. "אני מבין. ואני לא יורד מהטיסה". הדייל החשוב הסיט מבט לימין, דיילת נוספת המתינה לו שם, הספיק לה הנהון קטן והיא שלפה את טלפון הקיר ולחשה לעברו הנחיות שהחלו לגלגל אי שם נוהל רדום שרק חיכה ____ להזנקה. שורה של הנהונים ודאי הונהנו להם אי שם באחורי הקלעים של נמל התעופה. "דר זאנג!" קראה ונסה, האחות החייכנית וגדולת הממדים בקולה הרם. "דר זאנג!" השעה 20:04 ,הוא בדיוק סיים ניתוח חרום שנמשך 4 שעות, נער עם פגיעת בטן קשה מתאונת דרכים. הוא רחץ את ידיו ופניו וביקש למשוך לעצמו עוד כמה שניות לפניי שהטירוף יתחיל שוב. אך משהו בקולה לא נשמע בהול, כלומר, היא תמיד דיברה מהר ובלהט, אך 10 שנות עבודה משותפת לימדו אותו שזה לא הקול שבו היא משתמשת כשמקרה חרום פורץ את דלתות המיון. "דר זאנג אתה שומע אותי או מה?" היא התעקשה ופתחה את דלת חדר הניתוח, שהתרוקן לו בינתיים. "יש לי חדשות מעולות!" אמרה בצחוק מתגלגל, "אתה עומד לאהוב את זה! ועכשיו כבר אין לך ברירה..". "אין לי ברירה? על מה את מדברת?" אמר והרגיש את העייפות פועמת בראשו. "מר לופז נפטר בזמן שהיית בניתוח!". "ונסה!" נזף בה בקולו. היא השפילה את ראשה ומיהרה להתאים את ארשת פניה וקולה לפניי שהמשיכה. "לא התכוונתי לזה כך, אבל.. מר לופז, הוא היה בן 94 וזה ניתוח הלב השלישי שלו..ו..", "אני מודע למצבו של מר לופז", קטע אותה. מותו של מר לופז לא זעזע אותו או הפתיע אותו במיוחד, כמובן, שנים במקצוע הזה, אתה שומר את העצב שלך למקרים מסוימים מאוד.. חולה לב, שחיי חיים יפים, עם אישה וילדים ונכדים.. מותו לא יפריע לו לישון בלילה, בוא נאמר זאת כך. אך מה ונסה רוצה, מדוע היא מספרת לו על.. "הניתוח שלו, שתוכנן ליום שני, בוטל כמובן.." היא אמרה, מרוצה מעצמה, ושלפה תוך כך הזמנה מנצנצת מאחוריי גבה. פניו הרצינו באחת. "וזה אומר שאתה נוסע! אין לך תירוצים יותר!". הוא שלף את ההזמנה מידיה וחלף על פניה כשיצא מחדר הניתוח. "מה זה אומר? שאתה נוסע נכון?", אמרה בקול מבולבל ומאוכזב מעט. "אולי", אמר כשהוא מסדר את משקפיו וצועד במסדרון. האור דלק בחדרו של מר וויס, הוא הציץ וראה כי הוא שקוע בספר, שוב הוא סובל מנדודי שינה. דר זאנג נכנס ועשה עצמו בודק את הטבלה המחוברת למיטתו, למרות שלא היה בתורנות וזאת לא שעת הביקורת. הוא אהב את מר וויס, יותר משאהב מטופלים אחרים. הוא היה לבבי ונחמד, ואופטימי יחסית לאדם עם בעיות לב כה חמורות, נכנס ויוצא מבתי חולים כבר חמש שנים. והוא בן גילו פחות או יותר. תמיד אופטימי, תמיד לבבי, אשתו לורה כל כך נחמדה, תמיד דואגת לפרחים ליד מיטתו ועוגיות לצוות האחיות. והם שניהם כאלה אסירי תודה, ולעולם לא מתווכחים עם חוות הדעת, הם מביטים בצוות הרפואי כאילו ירד מן השמיים, באופן שלעיתים גרם לו להרגיש מעט לא בנוח. הוא נזכר איך בפעם האחרונה נאלץ לומר להם שההשתלה תידחה שוב כי הלב הועבר למקרה דחוף יותר. איך קיבלו זאת בדממה, ידה הרכה של לורה אחזה בחוזקה ביד בעלה, הוא הרגיש כי מבין שלושתם הוא לקח את זה הכי קשה. חולים כמו מר וויס גרמו לו לרצות להיות רופא יותר טוב ממה שהוא, הוא רצה להציל אותו. "דר זאנג! מה רופא חשוב כמוך עושה פה בשעות כאלה?" שאל אותו, חיוך מתוח על פניו העייפות. "גם רופאים חשובים כמוני מוזנקים לעיתים לניתוחים", השיב זאנג בצניעות. "אתם עושים עבודת קודש, בחיי!" השיב לו וויס, וזאנג קבר חיוכו ברצפת הלינולאום. "מה זה שם ביד שלך, מישהו מתחתן?", זאנג הופתע מנימת הקול בה שאל את זה, כאילו גילה עתה שבנו שלו מתחתן. "לא, זה.. אה, נולד לי נכד", אמר, והגיש לוויס את ההזמנה. "הם גרים בווגאס", הוסיף מהר "הבת שלי". "דר זאנג!" קרא וויס בהתלהבות "זה נפלא! ברכותיי! מזל טוב! נכד, איזו בשורה משמחת!!", "תודה", השיב זאנג ולקח את ההזמנה. "אז הם גרים בווגאס מה? זה וודאי לא פשוט, שהבת כל כך רחוקה" אמר וויס, וזאנג מלמל "כן, זה לא קל". חמש שנים לא ראה אותה, היא עדיין מתקשרת פעם בשבוע לשאול לשלומו, אך גם השיחות הללו הלכו והתקצרו ונראה כי עייפה מלעדכן אותו בקורות חייה, וגם הוא, מעולם לא היה טוב בשיחות חולין. מאז שעברה לווגאס עם בת הזוג שלה שרה-לין, לא ביקר אותה פעם אחת, ובפעם האחרונה שהתראו זה היה כשהשתיים הגיעו לביקור באל איי. הוא ישב איתן במסעדת הסטייקים שאהבה פעם, רק בשביל לגלות ששרה-לין טבעונית עכשיו "זה בסדר אבא, היא תאכל צ'יפס או משהו, היא תסתדר", אמרה לו אז כשהיא מחזיקה בכף ידו ומעיפה מבט מרגיע לעבר שרה-לין. "זה בסדר דר זאנג", אמרה לו שרה-לין בנימוס. הן סיפרו שנהנו מאוד באופרה עם לינדה, גרושתו. איך היא מכירה את נורה.. כפי שהוא מעולם לא הכיר ולא יכיר. איך לא שאל מה הן רוצות לאכול לפני שהזמין את המקומות במסעדה היקרה הזאת? שאין להן בכלל מה לאכול בה. הוא הלך לשירותים לשטוף את פניו והזכיר לעצמו, כבר אז, לפני 20 שנה, כשהוא ולינדה התגרשו, הוא בחר ברפואה וויתר על המשפחה. הוא לא טוב בזה, זה לא בשבילו. הוא לא יכול להיות מאה אחוז בשני הדברים, והוא בחר במחלקה, ובחולי הלב. ועדיין ההזמנה בערה בידו כשישב במטבח דירתו, כמו צוחקת עליו. מאישה אפשר להתגרש, ילדה זה לכל החיים. עובדת המוחלטות של החיים והמוות תמיד הדהימה והפחידה אותו גם יחד. זה מה שמשך אותו למקצוע הרפואה, אי אפשר להתווכח עם המוות, וגם לא עם החיים. הוא זוכר איך הרגיש אז כשלינדה בישרה לו שהיא בהריון, את הכוח הזה של החיים שהם עובדה מוגמרת. איך הרגיש כשראה את נורה לראשונה, הצפה של אושר ופחד נורא. הוא ניגש למחשב והקליד בשורת החיפוש: "טיסה מלוס אנג'לס ללאס ווגאס..." ___ הוא עלעל במגזין שבכיס שבגב הכיסא, העלון שמבטיח חופשות אקזוטיות, תכשיטים יקרים ושלל פינוקים. כמה מיושן, חשב. כאילו טיסה היא עדיין פריבילגיה לעשירים בלבד, איזה שיווק לא ממוקד, אנשים שטסים לואו-קוסט, או מחלקת תיירים, רוצים לקנות 5 ב-100 ולא שרשרת פנינים. ועדיין, למרות שידע שלא יקנה דבר, דפדף לאט ובחן את התמונות והמחירים של כל המוצרים. "נוסעים נכבדים, לצערנו הטיסה הזאת נמכרה באובר-בוקינג", קראה הדיילת ברמקולים. "במידה ומי מכם יסכים לוותר על המקום שלו, נשמח להציע לכם לעלות על טיסה דומה שיוצאת עוד 5 שעות, ולפצות אתכם ב-200 דולר". הוא הרים את ראשו לרגע ושב לעיין בכתבה שכותרתה "כל הדרכים מובילות לרומא". נערה עם רעלה ואוזניות שאלה אותו "זה 75 "?הוא הנהן והיא הקימה אותו בשביל להיכנס ליד החלון. "נוסעים נכבדים, לצערנו טרם נמצא מתנדב וחברת התעופה העלתה את גובה הפיצוי. נוסע שיבחר לעזוב את הטיסה ולטוס בטיסה הבאה, שיוצאת בעוד חמש שעות, יפוצה ב-800 דולר. לצערנו אם לא ימצא מתנדב נאלץ לערוך הגרלה, עד אז לא נוכל להמריא". הוא הביט בעצבנות בשעונו ובנוסעים סביבו. "זאת בדיחה! החברות האלו נוראיות, עושות מאתנו צחוק", קרא בחור בחליפת עסקים ועניבה. "אני ראיתי כמה עובדים של יונייטד יושבים מאחור, הם לא בתפקיד, רק נוסעים, שיורידו אותם!" קרא בחור אחר עם סווצ'רט של הלייקרס וזכה לקולות הסכמה ותמיכה מכמה נוסעים. דר זאנג רק זז באי נוחות בכיסאו ושב להביט בשעון. "נוסעים נכבדים, לצערי מאחר ואף אחד לא התנדב, נאלצנו לערוך הגרלה. השמות שאקריא עכשיו מתבקשים לעזוב את הטיסה. כולכם תפוצו בכרטיס טיסה, עמכם הסליחה". הוא נשם בכבדות ותקע את ראשו ברצפת המטוס. יש על הטיסה הזאת 300 ומשהו נוסעים, הוא הזכיר לעצמו. מה הסיכוי??. "במה מדובר?" שאלה הצעירה עם הרעלה את מי שישב בינו לבינה. "הם מכרו יותר כרטיסים משיש מקומות, ועכשיו מורידים אנשים מהטיסה", הסביר לה בשעמום מעורב בכעס צרכני, והיא מלמלה משהו בשפה שלא הבין. "גלוריה סאנצ'ז- מושב 45A ,מוריס ג'ורג' ווילסון- מושב 29D "רגלו רטטה בעצבים מבלי ששם לב. "עבדאל חכים נאסר- מושב 19A ,מרטין בלום- מושב 80B ומייקל ג'ין זאנג- מושב 75C ,תודה לכם". נשימתו נעתקה והוא מצא עצמו אוחז בחוזקה במשענות הידיים. ___ בשעה ששלושת המאבטחים הבריונים, גופם רחב וקומתם רמה מכדיי להתאים למעבר הצר של המטוס, נכנסו בסערה לטיסה, היו שלופים כבר שלל טלפונים ניידים, מתעדים את ההצגה הגדולה. הדיילת, מעמדתה שליד טלפון הקיר, קראה ברמקולים הנחיות לנוסעים להישאר במקומם ולא להפריע לעבודת הביטחון. צעקות וקריאות נשמעו מכל עבר. הוא נעשה אדום והחל להזיע. הוא לא שמע מה אמרה הדיילת או מה קראו הנוסעים האחרים לעברו. הנוסע שעל ידו נשם נשימה עמוקה וזע באי נוחות בכיסאו הצר, כמו מבין לראשונה את הצפיפות הגדולה בה הוא נתון וכי אין לו לאן לברוח. הנערה ברעלה קראה בשפתה מה שהיה ללא ספק קריאות מצוקה, אולי גם דבר תפילה. הוא גם לא שמע את מה שהטיחו בו הבריונים, בשפתם התכליתית הצבאית, אך קצב דבריהם היה ברור לו לחלוטין.. כמו ציורי קיר במערה, כמו תמרורים בכביש, מסר אוניברסלי שלא זקוק למילים. למרות שכל המצב הלא נעים הזה התארך עד מאוד, ועבר כל גבול שמוחו יכול היה לדמיין, הוא עדיין הופתע עד עמקי נשמתו כשחש את אחיזת הבריון מתהדקת סביב ידו. הוא אחז בחוזקה בכיסא, כאילו בחור סיני רופס כמותו יכול להם. אולי חשב, יעורר בהם רחמים ויעזבו אותו לנפשו. אך זה לא קרה כלל וכלל, הוא לא זוכר בדיוק איך הגיע מהמושב שלו לרצפת המעבר, איך פניו נהדפו באחד הכיסאות, איך משקפיו נשברו, איך החל לדמם. כמו ברק ורעם, קודם מגיע ההלם, ואחר כך הכאב. הוא הופתע מעצמו שהוסיף להיאבק בהם, כאילו מרצפת המטוס עוד יש דרך חזרה. הוא זכר את הטלפונים המכוונים אליו מכל עבר, והופתע עד כמה זה לא משנה לו, גם לא כשחולצתו עלתה ובטנו החיוורת והעגלגלה נחשפה לעיני כל, כשהוא נגרר בשתי ידיו במעבר כחיה. הוא נזכר איך פעם הגיע למיון חסר בית לוקה בנפשו, עם פציעת ירי, הוא סירב לקבל כל טיפול והשתולל כך על רצפת המיון, הדם שלו בכל מקום, ארבעה אחים נאלצו לתפוס אותו בידיים וברגליים. "אני רופא" הוא צעק. זה כל מה שהוא זוכר "אני ___ רופא!", קרא לעבר הבריונים, ולעבר הדיילים, ולעבר הנערים מאחורי הניידים. הוא חיכה ברחוב החשוך שהמונית כבר תגיע. קולות הסכום נאסף ומונח בכיור דירתן של נורה ושרה-לין עוד נשמע ברחוב, הוא קיווה שהיא אינה מביטה בו מהחלון במטבח. הוא היה בדירתן שעה וחמישים ושתיים דקות. לאורך כל הזמן הרגיש לא בנוח. הוא ראה אותן מחבקות את אדם התינוק והרגיש אשם, הוא שמע אותן מספרות על ההיריון של נורה וכמה הלידה הייתה לא פשוטה, והרגיש מחנק בגרון. הוא לא נהנה מהאוכל, והרגיש כאילו התפרץ לדירתם של זרים גמורים ועתה יש לו החוצפה לשבת לשולחנם ולאכול מהמזון שלהם. זה הכל היה פשוט יותר מדיי, התינוק הקטן, נורה, זה היה פשוט מאוחר מדיי בשבילם. כשהביפר צלצל הוא התנצל ועזב את השולחן, בחדר השני התקשר למיון. "זה מר וויס", שמע מן הצד השני, "מצאו לו תורם, הלב יגיע מאריזונה בעוד 8 שעות". הוא נשם לרווחה. נדרשו לו רגעים ספורים כדיי לחשב הכל בראשו, להחליט ולפעול. הוא הוציא את המעטפה שהכין עם כמה שטרות והשאיר אותה על שידת ההחתלה בחדר, סידר את צווארון חולצתו ואחז בתיק המתגלגל ששרה-לין לקחה מקודם לחדר השני. כשיצא מהפתח, עם תיקו נשרך אחריו, לא היה צריך לומר הרבה. הוא בכל זאת מלמל "אני מצטער", שרה לין נכנסה בפרצוף זועף למטבח, אך נורה רק חיבקה אותו בשקט, אדם מונח על כתפה. "תגיד שלום לסבא", היא נשקה לו בלחי ואמרה "אני שמחה שבאת". הוא השפיל מבט ואסף את תרמילו. "סבא רופא, הוא חייב למהר לבית החולים", אמרה לתינוק בקול מתוק, כמה פעמים שמעה את המשפט הזה בעצמה. הוא סגר אחריו את הדלת ויצא אל הרחוב, קול שבין נשימה עמוקה לשיעול לזעקה בקע מגרונו, דמעה זלגה מעייניו. כאילו הוציא את ראשו מהמים אחרי זמן ממושך. אך איש לא ראה אותו ברגע הזה, ברחוב השקט, בשכונה הפרברית בה גרו נורה ושרה-לין, הוא הביט סביבו והוקל לו. הוא נראה כל כך לא קשור לשם, עם תרמילו המתגלגל אחריו, והסוודר הזה, הוא נראה כאילו הוא בדרכו לכנס בנושא מיזוג אוויר ואיבד את דרכו. אולם הכנסים זה בקומה שלוש. אורות המונית סינוורו אותו והאירו את בדידותו ברחוב, האורות העגולים מסגרו אותו, כמו אמן סטנדאפ על במה, "לשדה התעופה" אמר לקהל של איש אחד. מהדרך התקשר לסוכנת הנסיעות "יש כרטיסים בודדים לטיסה של יונייטד שיוצאת בעוד שעתיים". הוא מגיע בזמן, "נהדר" חשב, ישר לבית החולים, אולי אפילו יספיק לראות את וייס לפני ההרדמה. הרמזורים בדרך שיתפו פעולה והמונית גלשה בנעימים ברחבי העיר, עד למקום העצירה בכניסה לטרמינל. "זה 14 דולר", אמר הנהג. זאנג כבר הכין את הכסף בידו בדרך "תודה", אמר, רגל אחת כבר בחוץ. "שתהיה לך טיסה נעימה".