קטעים מתוך "משם לכאן", רומן פרגמנטרי בתהליכי עבודה

 

אין למי לסרוג גרביים

 

הפעמון שלא צלצל גרם לכלב הרדום לכשכש בזנבו. למרות הכל הוא התכונן לארוחה. הפעמון לא צלצל וגם לא יצלצל, שכן בן הזקונים זרק אותו לבור מלא מים מהחורף הדשן האחרון. הבעיה נוצרה כאשר העולל נכנס למים במטרה להוציא את הפעמון. מה שיצא בסוף במים המלוכלכים היתה נשמתו. ספק אם הכלב הבין את גודל האסון, אבל כך או כך היה עצוב ביחד עם כולם. ההורים הקימו אנדרטה בחצר, ליד בור המים. פעמון גדול, זה מה שהם בחרו לעשות. מעתה בכל פעם שהרוח גרמה לפעמון לצלצל היה הכלב ממתין לארוחה. איש לא הבין את גודל התסכול שחש. בערבים נשבה רוח ערה ואמא אמרה לבעלה "לו רק צלצל הפעמון אז". הבעל הפריח עשן סיגריה ולא הראה סימן ששמע את אשתו. היא המשיכה כמדברת אל עצמה "הוא היה האור של חיי. עכשיו נותרתי רק אתך." הגבר הצית לו עוד סיגריה. האישה קמה, העמידה מים והכינה לו קפה חזק ולעצמה תה עם לימון. כשחזרה עם השתייה החמה, מצאה את בעלה מנמנם בכורסא, שובל ארוך של אפר מט ליפול, בקצה הפילטר שבידו. "הוא עוד ישרוף את כולנו" חשבה בקהוּת.  הבעל זע  לפתע  בכורסא, מפיל את האפר לרצפה. "עוד מעט חדשות, תדליקי את הטלוויזיה" פקד. הוא היה אוהד מושבע של החדשות, ורק אלה שבערוץ 2, היחיד שאומר אמת.  עם גמר החדשות, התכנס לו בכורסא והתרכז בסיגריות. אשתו  סיימה את הכלים, ומה תעשה שכבר אין  למי לסרוג גרבים או צעיף. אשתו לא נמצא לה עיסוק. היא החלה לחפש קרציות אצל הכלב. אם מישקה היה בחיים היה לה למי לדאוג והכל היה בסדר. יצאה לחצר והלכה לפעמון. המתכת הקרה חיממה את לבה. אולי בשבת יבוא מי מהילדים, חשבה.  הנכדים תמיד הזכירו לה את מישקה והיא אהבה את כולם.  שיעול קשה קטע את הרהוריה. זה יהרוג אותו, ידעה, ושתקה את השתיקה  שאילץ אותה לשתוק.

 

 

פתיתים של אמת

 

היא מזנבת, מכה בחלשים, במאסף. כמו עמלק. בינתיים הצבור עומד בסימנים. מצב מיוחד הוכרז ללא היסוס. האותות דוברים פן, והמציאות מראה פן אחר. אנו מאמינים באותות, אבל עתה יותר מדי עומד על הכף. אנו מבינים היטב שאסור לנו לטעות. חשוב לאחד את שני הפנים במהירות, הצבור עלול להיות מותש. אין חזית, אין עורף. מזון נותר בצלחות, מיטות ננטשות כדבר אין חפץ בו הערכת המצב חמורה. לא הכל רגיל. זה מצריך פינצטה וזכוכית מגדלת. יש רמזים לתקופות שהעדפנו לשכוח. הרוח זועזעה, המבנה רעד. זיכרונות קשים מתפשטים כצבע שחור באגן צבע לבן. אם יהיה הכרח - נעשה את המוטל עלינו. כבר בלענו גלולות מרות יותר. אנחנו בוטחים בכוחנו, בתבונה שלנו, שתוביל אותנו נאמנה בשבילים הסותרים. שנדע לזהות את האשליה עוד קודם שניפול ברשתה. ישנם מקומות, שבילים אדומים מובילים לשם. תמרור גדול של 'אין כניסה' מוצב בחזיתם. לדעת מה לא, זה החשוב. לדעת מה כן, זה המספיק. עדיין לא נמצא ההר הגבוה דיו שנוכל להשקיף ממנו על המחר. טוב להתבונן אל מה שכבר קרה. לאסוף פתיתים של אמת ובסבלנות לבנות מהם בית על אם הדרך.     

 

 

פרח ורוד

 

לאן שהלכה חבשה לראשה ענן ורדרד שהדיף ריח ששיגע את הילדים. לא שהייתה לה איזו סבלנות כלשהי לילדים. היא פשוט היתה מוכרחה להאמין במשהו מתוק, ודאגה לכך שתמיד יהיה לה כזה. לרוע המזל לא הייתה מודעת לפעולתה היא. דומה הדבר לאדם הנוגע באפו מבלי משים. כולם כבר התרגלו לענן שבראשה, שבוקע מגרונה, והופך לנאום חוצב להבות. רק שהקהל המקומי נד בראשו, ומחווה בידיו סימן של "מה אפשר לעשות?". ולא שלא ניסו לעזור לה, וודאי שניסו. מיד הייתה הילדה הגדולה נעלבת עד עמקי נשמתה ויוצאת לקרב על כבודה הפגוע. מגייסת לטובתה את הנימוס האנגלי ועומדת, כעל קוצו של יוד, על כל 'סליחה'.  

והוא? סבלן אין קץ, מכרכר סביבה עם רשת לתפיסת פרפרים, מנסה לצוד שבבים הניתזים מפיה, או נושרים מהענן. תמיד כייל את עצמו כך שידע להכיל את מלוא היקפו של כבודה הרם, בטוב וברע. כשהיו לבד הכל היה כשורה. כשתגיע הפרעה מבחוץ, הוא יתפתל. מעט מהדיבורים שאסור לה לשמוע, מושמעים. נבוך, כחוטא בבגידה, הוא מתאר את המצב כפי שהוא, שכן עיניו רואות, זהו רק פיו הנמשך אחר האשליה.

יום אחד היה חם במיוחד. הענן נזל על לחייה והתאדה. רשת הפרפרים לא עזרה. היא עמדה באור האכזרי של השמש, מאבדת את מילותיה. מהשתיקה החדשה לבלב קקטוס דוקרני, ועליו פרח ורוד.